הצילומים בסדרה "אנשי המרד" בוצעו ב-1988, בראשיתה של האינתיפאדה הראשונה.
תאונת דרכים של נהג יהודי בכניסה למחנה פליטים ג'אבליה מסתיימת במותם של ארבעה פלסטינים ומציתה את האינתיפאדה הראשונה. מאותו הרגע ידע המרחב דם ואש ותימרות עשן. כ-1700 הרוגים וסבל וכאב לאין שיעור. שני שבטים עתיקים במאבק הנע על ציר של דת, משיחיות, לאומנות והבטחות היסטוריות. פרק נוסף במלחמה שלא נגמרת.
כשלושה חודשים שוטט קירשנר ברצועת עזה ובשטחי הגדה המערבית. הוא לא שם כדי לתעד רגעי הגבורה של לוחמים עזי נפש, הוא מחפש דווקא את "הלא מעורבים". אוכלוסייה גדולה שלא הייתה מעורבת בפועל במעשי האיבה, אבל נפגעה קשה, פיסית ונפשית.
קירשנר הקים סטודיו חוץ ותיעד את מושאי הצילום באופן שטשטש את השאלות הפוליטיות-דתיות-לאומיות והותיר מול עיני הצופה רק את סבלו וכאבו של היחיד, בן האנוש, באופן שלא ניתן להתעלם ממנו.
קירשנר היה אחד ממבשרי הניאו-ג׳ורנליזם בישראל, זרם עיתונאי שכפר ברעיון של אובייקטיביות ושם דגש על מעורבות ונקיטת עמדה חברתית ועבודותיו ייצרו שיח ביקורתי, נוקב ויוצא דופן לזמנו.
ציפה קמפינסקי, עיתונאית ביומון 'חדשות' באותה עת, כתבה:
"קירשנר ביקש לתעד את נפגעי האינתיפאדה. להדביק שם לפרצוף, לפצע. הוא בחר לעשות זאת בדרכו שלו, הוא אינו צלם שטח. תצלומיו של קירשנר נבדלים באופן מובהק ממה שאפשר לכנות תצלומי האינתיפאדה, ובכך כוחו. תצלומיו אפשרו להביא, אחרי שהעיניים כהו, עובדות מזווית ראייה אחרת, פרטית, דומה במידה מסוימת לחירות ההגשה שיש לבעל טור אישי בעיתון."
