חמש שנים תמימות חייתי בשביל הרגע הזה / רון מיברג

מתוך 'הישראלים', 1997

בשיאם של ימיה הווכחניים של מלחמת לבנון הוזמנו אהוד יערי ואנוכי לראיין את שר הבטחון אריאל שרון, ששמר עד אז על שתיקת תותחים רועמת. לא היו חסרים בארכיון תצלומים טובים של השר שרון, אבל לא עלה בדעתנו לעלות ללשכת שרון בירושלים ללא צלם המערכת מיכה קירשנר. על פי ערכים עיתונאיים של היום – מטוס ראש הממשלה יכול להמריא לוושינגטון ללא צלמיה הבכירים של העיתונות החופשית והעיתונים יסתפקו בתצלומיה המשמימים של לשכת העיתונות הממשלתית – רוב הזמן כתבים יוצאים לשטח ללא צלם. עיתון יכול לשלוח את סופרו הלבוש ז'קט ספארי לעשות את כל הדרך לזירת הקרבות בזאיר, רק כדי לגלות בעת הנחיתה שהוא שכח את הצלם בבית. נו, טוב, אומרים הבכירים סביב שולחן המערכת שעה שהם מכלים את הבורקס, הרוגאלך והשתיה הקלה בישיבת הבוקר, נסתדר עם צלמי הסוכנויות הזרות, וגם חסכנו כמה לירות.

לפני חמש עשרה שנה בדיוק נכנסנו בדלת לשכת שר הבטחון, ופניו של אורי דן, יועץ השר, נפלו. דן לקח אותי הצדה. אתה נורמלי? גער בי, השר מזמין אתכם לריאיון  בלעדי שיעשה כותרות, המסוק ללבנון מטרטר במנחת ואתה מופיע לי עם קירשנר? מה אתה חושב, שאתה טיים מגזין?

שעתיים ישבנו עם שרון על מדוכת ארבעים הקילומטר שפילגו את העם, וכל אותו הזמן, כמו יתוש עיקש ומזמזם, חג קירשנר סביב שרון עם מצלמת "ניקון" ממונעת ודפק פריימים. כשדן סימן לשר שצריך להמריא, היו לנו שתי קלטות מלאות סחורה בלעדית חמה ודופק מואץ. רצינו לנתק מגע ולרוץ למכונית לפני ששרון יתחרט וייסוג לטקטיקת און דה רקורד, אוף דה רקורד, זה כן וזה לא. אבל בזווית העין ראיתי שקירשנר לא מרוצה. איך יודעים שקירשנר לא מרוצה? תווי פניו החדים ממילא מתחדדים אף יותר, אפו מלבין והוא נעשה עוין ונרגן.

"אף אחד לא זז", ציווה קירשנר על אריק שרון, שהלשונות הרעות אומרות שציות לפקודות אינו תכונה בולטת באישיותו, "עוד אין לי תמונה". מהברוטליות בלבד נדבק אורי דן לקיר. "תקום בבקשה", פקד קירשנר על שרון, "ותיגש לקיר. כן, כן, עם הגב לקיר הזה, ואל תזוז, אל תסתכל עלי ואל תחייך".

יערי ואני רואים בעיניים כלות כיצד קירשנר מציב את שרון ליד מסגרת גדולה התלויה על הקיר ובתוכה הפסוק האוטופי "וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות", מתנת לילי שרון לבעלה.

שרון ניצב ליד הפסוק, כמצוות קירשנר, שה"ניקון" האוטומטית שלו יורה צרורות, שני סרטים לפחות של 35 מ"מ. אורי דן בהלם קרב.

אינני מתגעגע לדברים רבים מימי כעורך. אינני מתגעגע לוויכוחים המייאשים עם המו"ל, למלחמה הסיזיפית על היחס ההולם בין מודעות לחומר מערכתי, ללוח הזמנים הנוקשה וליכולתם המוכחת של בתי דפוס בישראל לקחת את תצלום הצבע היפה בתבל ולהפוך אותו לתצלום אווירי של מדבר יהודה ביום אביך. אבל אני מתגעגע, הו, כמה שאני מתגעגע, לרגעים המתוקים שבהם קירשנר היה נכנס לחלל הפתוח של המערכת, דוחף את ראשו בחור, שעל פי התכנון המקורי אמורה היתה לעמוד בו דלתי המוגפת, ואומר לי: תרים את התחת השמן שלך ובוא תראה משהו.

לצלמים טובים באמת יש יסוד תיאטרלי באישיות, בלעדיו הם לא היו רואים את ה"צילום" במציאות המייאשת שלנו. שמעתי מונולוגים של קירשנר, לרוב בנסיעות ארוכות כאשר לא היה לאן לברוח, שארתור מילר היה חותם עליהם בשמחה. תמיד תהיתי כיצד מישהו, שכה מאוהב במילים, בחר דווקא בצילום.

הוא היה מחכה לנו ליד שולחן האור, המזבח שעליו הוקרבו ברבות השנים עשרות קורבנות אדם, שלעולם לא אבין מה הניע אותם להיקלע מרצונם לפריים של קירשנר ולחכות בסבלנות עד שיגנוב את נשמתם. רוקע ברגליו, מנתר על השטיח, פורש את השקופיות הגדולות, ממסגר את התצלום המנצח, מניח עליו את הלופה – זכוכית המגדלת אשר דרכה ראיתי את גדולי האומה משתטים – ומנסה להסתיר את שמחתו. חמש שנים תמימות חייתי בשביל הרגע הזה. הנה אני מתכופף אל הלופה, עוצם עין בלתי מכוונת, עוצר את נשימתי ורואה את יצחק בן אהרון, נביא הזעם, בסוודר גולף שחור מביט בעדשה של קירשנר בתמיהה. את רוני מילוא עושה תנועה מגונה. את צ'ארלי ביטון בלי חולצה וגרפיטי מרוסס על חזהו: "אני פנתר". את ירוחם משל מציץ מדלת חצי מוגפת, את אלי לנדאו מאגרף ידיים ומבליט חזה בחליפה שחורה, את יפתח קצור מושך במכנסיו כלפי מטה עד ששיער מבושיו מבצבץ, את חיים בר-לב ומוטה גור ז"ל כפי שלא ראיתם מעולם.

העורך הגראפי היה מזעיף את פניו, מפני שלא התייעצו איתו אם זה יהיה צילום גובה או רוחב, אבל אחר-כך היה נשבר ומחייך. לפעמים הייתי מחבק את קירשנר, אף שבדרך כלל איני נוהג לחבק גברים. לפעמים הייתי צוחק מאושר, כמו טמבל שמישהו הביא צעצוע פלסטיק גדול לארגז החול שלו. לפעמים היינו רבים. צעקות עד לב השמיים. אתה לא יכול לצלם את הרב הראשי לישראל כמו קריקטורה אנטישמית, צעקתי עליו, והוא קילל אותי בחזרה. למה יורד דם מהעין של יעל דיין? שאלתי. זה לא דם, אמר קירשנר. זה היה עשר שנים לפני ששפכו על דיין תה רותח, אבל בגלל החומר שקירשנר שם לה בעין, היא לא ישנה שבוע מכאבים, עד כדי כך זה שרף.

בהזדמנות חגיגית זאת אני יכול לקבוע כאן, וגם להגן על קביעתי בגופי, שקירשנר הוא הצלם המרתק ביותר שקם לנו. אבל אין לי עניין בדירוגים. העידן המסעיר של הצילום המגזיני בישראל היה בשנות ה-80, והוא מת, ממש נרצח, עם מותם של המגזינים שאפשרו אותו. העורכים והעיתונים שהרימו את הכפפה שנשמטה מידנו יכולים לטעון בלהט שהם ממשיכי דרכנו וכי הצילום המגזיני זוכה לכבוד הראוי לו. אבל הם מבלבלים את המוח. הצילום המגזיני לא חזר לעצמו כשם שהעיתונות לא חזרה לעצמה, אלא התגלגלה למין מוטציה מגונה, קרובת משפחה רחוקה של עיתונות איכותית.

קירשנר הוא הצלם המרתק ביותר מכיוון שהוא המתמיד ביותר. היו לו שנים שחונות, אבל אני יודע שהוא היה ער בלילות, מחשב כיצד לשבור את קירות הגטו הצילומי. עורך שלא נהנה משירותיו של קירשנר אינו יודע מהי התמודדות חזיתית עם צלם דעתן ועיקש. אבל האמת שרוב העורכים השווים את משקלם במוספים, עבדו איתו. הם יודעים כיצד הוא נכנס לחדר וזורק על השולחן תצלומים פרובוקטיביים שבשנקין נתפסים כאמנות טהורה ובמקום אחר יחשבו פורנוגרפיה וחילול הקודש. הוא יתווכח בלהט, יעמוד על זכותו, אבל בסוף יכיר בעובדות החיים המרות וישאיר את העורך מתבוסס בבינוניותו וכבול בכורח העיתונאי הנורא מכל: לרצות את כולם ולא להרגיז אף אחד.

מי שיבדוק את רצף יצירתו של קירשנר יתרשם, בצדק, שהוא התמתן. הוא פחות אלים, פחות תוקפני, עדיין עוין ורב תחבולות, אבל הזמן החולף הרגיע אותו. גם האובייקטים שלו, האנשים המלהקים את חיינו בזכות או בחסד, איבדו את חוש ההומור שלהם. בעבר הם נכנסו למלכודת בעיניים פקוחות, התמסרו באותה תחושה היסטורית, שאם קירשנר צילם אותם, הם נכנסו לפנתיאון הלאומי, כלומר הגיעו. אבל היום הוא יכול להפיק צילומים מטורללים באמת רק מישראלים מיואשים ומשוועים לתשומת לב. בנימין נתניהו לא ייתן לו יותר מאשר את הפרופיל המועדף שלו. לא תתפסו את יצחק מרדכי יושב וגבו אל שקופית גדולה של כיפת הסלע, או של בית הדסה בחברון.

בשנות ה-80 שרתה בארץ אווירה זחוחה שגם אם לא שיקפה את "המצב", לפחות ייצגה רוח ספורטיבית וגישה פחות חמורה והרת גורל מהרצינות התהומית המאפיינת כעת את חיינו. אם תבדקו, תגלו ששיעורי ההצלחה של קירשנר בצילומים מטופלים ומשעשעים, גדולים בקרב מפלגות השמאל יותר מאשר במפלגות הימין. אינני יודע על מה זה מעיד. אולי למודעות גדולה יותר של השמאל לצרכיה של העיתונות המודרנית הנאבקת בהגמוניה של הטלוויזיה.

ברבות השנים יצא לי לצאת לשטח עם קירשנר. השטח היה יכול להיות מטולה, קריית ארבע או ספרד. הוא מסוג הידידים-פרטנרים-קולגות המחזיקים אותך על קצות האצבעות. העבודה המשותפת איתו ממחישה לי תמיד עד כמה אני אוהב צילום אבל שונא את התהליך הצילומי. אין לי סבלנות למחול החיזור והפיתוי הלא נגמר. כשהוא כורך את האובייקטים שלו בקורים דביקים של חיבה מאולצת, מושך אותם למלכודת – רק הוא רואה שיונת שלום פצועה נכנסה לפריים והיא מפרפרת על האדמה – משכנע אותם שהם ייצאו "בסדר". בהתחלה הייתי בוגד בו ומגניב לאובייקטים בהיחבא את צילומי הפולרואיד הניסיוניים, בניסיון להרגיע אותם. עד שיום אחד הוא גער בי: "שלא תעז לעשות את זה יותר", סינן בין שיניו, "גם אתה לא מראה מה שאתה כותב לפני פרסום". אז חדלתי.

כשהוא מתחיל לצלם, אני מסיט את עיני, חולם בהקיץ, עושה את עצמי שקוע באיזה שרעף דחוף. קשה להאמין מה אנשים מוכנים לעשות כדי להיכנס לעיתון. לכל עיתון. ההתמסרות שלהם מביכה אותי מכיוון שהם אינם אמונים על הז'אנר הזה ואינם יודעים להעריך כיצד ייראה הצילום כאשר יימרח על כפולת עמודים בצבע עם כותרת חזקה.

לו רק ידעתם איזה עיסוק טרחני הוא צילום. הגנרטורים המטרטרים בטבע, ניירות הרקע הצבועים, האסיסטנטים המבוהלים, מטריות הפלאשים הכסופות, השמש הנחבאת מאחורי עננים, העדשות הרבות, הפולרואידים הנזרקים על האדמה ומתעופפים ברוח. זו עבודה קשה ומאוד לא הרואית שרק התוצאה שלה, אם עלתה יפה, הופכת את הצלם לאמן ואחר כך לסלבריטי. לפחות הוויכוח המטומטם ההוא, האם צילום הוא אמנות, עבר מן העולם.

בשעת לילה מאוחרת, אחרי יומיים של עבודה קשה במטולה, מושבה שונאת תקשורת, סרנו לבית העלמין הישן שבו קבורים גיבורי האזור. היה לילה אפל, ורק המחשבה שאנו נוסעים ב"רנו" הקטנה של קירשנר בתוך בית הקברות העבירה בי צמרמורת. בהתחלה הוא ניסה להאיר בפנסי המכוניות את אחת המצבות, אבל אלומות האור החמיצו את המטרה. תביא סלעים, הוא אמר לי, ושים אותם ליד הצמיגים. במנוע גונח ממאמץ טיפסה ה"רנו" על הסלעים. כעת נח האור על המצבות בזווית הנכונה.

התצלום הממוסגר הזה הלך איתי שנים רבות. באופן משונה הוא מייצג עבורי את קירשנר במיטבו. עולם הדממה. צילום רגוע, שקט, סופני. כאילו גם קירשנר יודע שבסופו של דבר, מן העפר באנו ואל העפר נשוב. החן הגדול שלו שהוא משתובב כל סנטימטר בדרך הארוכה והמפרכת אל התחנה הסופית.